הפעם אצלי
אצלנו כל פעם מישהו אחר מארח לצפייה בפוטבול. זה כבר נהיה הרגל: קובעים אצל מי, מגיעים, תופסים מקום ומתחילים להתווכח על המשחק עוד לפני שהוא מתחיל.
הפעם היה תורי. פיניתי את השולחן מול הספה, הוצאתי כוסות, ואז עמדתי במטבח וחשבתי מה לשים ליד. שוב צ'יפס? אני חי באמריקה ואוהב הרבה דברים כאן, אבל באותו ערב ממש לא התחשק לי לפתוח עוד שקית של אותם צ'יפסים. רציתי משהו אחר שאוכל להניח באמצע ושכולם ייקחו ממנו.
הקופסה בארון
ואז נזכרתי במתנה של אשתי. יומיים קודם הייתה לה יום הולדת, והיא קיבלה חבילה מלאה בחטיפים מישראל. היא פתחה אותה, שמחה, והניחה בארון. מאז, בכל פעם שפתחתי את הדלת, הקופסה הזאת עמדה שם וקרצה לי.
הסתכלתי עליה עוד פעם. זאת הייתה מתנת יום ההולדת שלה, ברור. מצד שני, ערב פוטבול עם החבר'ה, וכל החטיפים האלה פה... חשבתי לעצמי שהיא תסלח לי.
פתחתי את הקופסה והתחלתי להוציא חטיפים. כבר כשפתחתי את השקית הראשונה הרגשתי שהערב הולך להיות קצת אחר. חילקתי לקערות, השארתי אותן בהישג יד והסתכלתי על השולחן. זה היה בדיוק מה שחיפשתי. נשנושים לערב פוטבול, אבל עם הטעם שהתחשק לי.
החברים הגיעו
הם נכנסו אחד אחרי השני, שמו את הדברים שלהם ותפסו מקום. אני עוד סידרתי קערה כשכבר התחילו לקחת ממנה. עוד לפני שהתיישבתי, היה ברור שבחרתי נכון.
המשחק התחיל, והקערות עברו בינינו. מדי פעם שלחתי יד וגיליתי שמישהו כבר לקח את החטיף שחיפשתי. החזרתי עוד קערה לשולחן והתיישבתי שוב. בין המהלכים דיברנו, צחקנו, וכל אחד הספיק להגיד מה הוא היה עושה אחרת אילו היה המאמן.
אני אוהב את הערבים האלה. במשך השבוע כל אחד עסוק בעניינים שלו. פה אנחנו פשוט יושבים באותו חדר, רואים פוטבול ומעבירים משהו טעים. הפעם גם היה לזה קצת טעם של בית.
שקית אחת בצד
בסוף הסתכלתי על מה שנשאר והבנתי שמתנת יום ההולדת של אשתי עזרה לי לארח ערב מוצלח מאוד. טוב שהשארתי משהו בצד לפני שהחברים הגיעו.
אשתי סלחה לי. ובכל זאת, את שקית הקליק שהיא כל כך אוהבת שמרתי לה. הקופסה שלה עשתה לנו ערב שלם. השקית הזאת הייתה שלה.