שישי בלי אורחים
בשישי הזה לא היו לנו תכניות. לא אורחים, לא ארוחה אצל מישהו אחר, לא חג. יום שישי רגיל, מהסוג שאפשר להסתדר בו גם עם שאריות. חזרתי מהסופר, הילדים התפזרו בבית, ועל השיש עמד המארז שאחותי הזמינה בשבילי. הוא הגיע בתחילת השבוע, והספקתי רק לפתוח את הקופסה ולהגיד "וואו". שמן זית, טחינה, דבש, וכמה צנצנות קטנות של תבלינים.
פתחתי צנצנת אחת
פתחתי את צנצנת הזעתר רק כדי להריח. זה הכול, רק להריח. ואז כבר לא יכולתי לחזור לשאריות. שמתי שמן זית במחבת, קצת בצל, ופרוסות עוף עם תערובת השווארמה. במקביל שמתי ירקות בתנור עם עוד קצת שמן זית. ערבבתי טחינה עם לימון, קצצתי סלט קטן, וחיממתי פיתות. זה לא היה מתכון. זה פשוט מה שקרה אחרי הצנצנת הראשונה.
אחרי רבע שעה היה בבית ריח של בישול אמיתי, מהסוג שמושך אנשים מהמדרגות.
מה האירוע?
הבת שלי ירדה באמצע, עצרה, ושאלה: "מה האירוע?"
"יום שישי," אמרתי.
"אבל אף אחד לא בא אלינו."
"נכון," אמרתי. "זה האירוע."
היא לא זזה. לקחה צלחת ועמדה ליד המחבת. אחרי דקה בעלי נכנס עם אותה שאלה בדיוק, וקיבל את אותה תשובה. הבן הקטן לא שאל כלום. הוא פשוט התיישב ליד השולחן וחיכה, מה שהוא לא עושה אף פעם.
לא הספקתי לסדר צלחות כמו שצריך, כי כולם כבר היו שם. שמתי את המחבת והתבנית באמצע. מישהו פיזר לעצמו יותר אריסה ממה שהוא מסוגל, ואמר שהוא בסדר. הוא לא היה בסדר.
יום שישי
כשהכול נגמר, הבת שלי שאלה בשקט: "אמא, גם שישי הבא?"
"בשישי הבא את מבשלת," אמרתי, והיא ענתה שזה ממש לא הוגן.
אחר כך שלחתי לאחותי תמונה של המחבת הריקה. היא ענתה מיד: "אכלתם? מה היה האירוע?"
"יום שישי," כתבתי לה.
כי יום שישי בערב לא צריך אירוע. הוא האירוע.