כבר ידעתי איך קוראים לכלב
במשך חודש הכרתי את השכנים דרך הכלב שלהם. הוא היה מגיע עד קצה השביל, אני הייתי אומר שלום, והם היו מחייכים וממשיכים. ידעתי איך קוראים לו לפני שידעתי איך קוראים להם.
היינו חדשים בבית, לא בארצות הברית. כבר הכרתי את הסופר ואת הכבישים, אבל ברחוב שלנו עדיין הייתי האיש שמוציא קרטונים. בכל פעם שפגשנו את הזוג מהבית ליד אמרנו שצריך לשבת לקפה מתישהו. המתישהו הזה לא התקדם לשום מקום.
אחותי שלחה לנו מארז קפה ומתוקים לחנוכת הבית. פתחתי אותו עם אשתי בין שני ארגזים שעוד לא סיימנו לפרוק. היו בו קפה, חלווה, קליק וארבע כוסות זכוכית קטנות. את הכוסות הכנסתי לארון. עם שאר הדברים אמרתי שנעשה משהו כשנסיים לסדר.
אשתי הסתכלה על הארגז ליד הספה ושאלה מתי בדיוק זה יהיה.
הזמנה של חצי שעה
למחרת פגשתי את השכנים בחוץ. שוב הכלב בא קודם. במקום להגיד שצריך לקבוע, שאלתי אם ירצו לבוא אלינו לקפה בשבת אחר הצהריים. אמרתי שעוד יש ארגז בסלון, אבל יש איפה לשבת.
הם אמרו שיש להם בערך חצי שעה לפני שהם יוצאים. בפעם אחרת הייתי חושב שעדיף לחכות ליום פנוי יותר. הפעם אמרתי שזה מצוין. חצי שעה הייתה הרבה יותר מהשלום הקטן בקצה השביל.
בשבת הזזתי את הארגז הצידה. לא העלמתי אותו. הנחתי על השולחן צלחת עם חלווה וקערה קטנה של קליק. הוצאתי את ארבע הכוסות, ושאלתי את אשתי אם זה נראה מעט מדי.
היא שאלה אם הזמנתי אותם לארוחת ערב.
איך מתחילים לדבר
כשהם הגיעו שאלתי איזה קפה הם אוהבים. הכנתי את הקפה השחור הרגיל שהיה במארז, אחרי שאמרו שישמחו לנסות. לא הפכתי את זה לשיעור. אמרתי שזה הקפה שאני מכין לעצמי כשאני רוצה לשבת רגע, והעברתי את הצלחת.
בהתחלה דיברנו על הבית. איפה מצאנו שולחן, למה לקח כל כך הרבה זמן לתלות את המדף. הם סיפרו שגם אצלם נשאר ארגז אחד חודשים אחרי המעבר. פתאום הארגז שלנו הפסיק להרגיש כמו משהו שצריך להתנצל עליו.
אחד מהם שאל על החלווה. סיפרתי שאצלי היא כמעט תמיד מגיעה ליד הקפה. הוא טעם חתיכה, ואז לקח עוד אחת תוך כדי שסיפר על המקום שהם אוהבים לטייל בו. השיחה כבר לא הייתה על מה הבאנו לשולחן.
מצאתי את עצמי מספר להם על הניסיון הראשון שלי לנסוע בלי להפעיל ניווט. הם צחקו כשאמרתי שהגעתי הביתה מהכיוון הלא נכון, ואמרו שגם אחרי שנים הם מתבלבלים בפנייה ההיא.
הם עדיין יצאו בזמן
אחרי חצי שעה הם קמו. לא ניסיתי להשאיר אותם לעוד כוס. היה להם לאן להגיע, ולנו כבר הייתה שיחה שלא הסתיימה בסוף השביל.
ליד הדלת הם אמרו שבפעם הבאה נבוא אליהם. הפעם זה לא נשמע כמו המשפט שאומרים מתוך נימוס אחרי שלום. כבר ידענו קצת יותר זה על זה, והיה משהו להמשיך ממנו.
כשאספתי את הכוסות, אשתי שאלה אם עכשיו אפשר להחזיר את הארגז למקום. צחקתי. הוא לא באמת הפריע לאף אחד.
בבוקר הבא ראיתי את הכלב בחוץ. אמרתי לו שלום כמו תמיד. אבל הפעם, כשהרמתי את הראש, כבר ידעתי גם למי להגיד בוקר טוב.