זכרתי דווקא את הסכין
כשפתחתי את המארז וראיתי את השחר, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה הסכין. לא איזו ארוחה חגיגית, לא שולחן עמוס. סכין ליד פרוסת לחם, ואני עומדת במטבח של ההורים שלי ומנסה למרוח עד הפינות.
כבר שנים שאני חיה בארצות הברית. יש לי סופר קבוע, מטבח שאני אוהבת וילדים שיודעים בדיוק איזה פנקייק הם רוצים. אני לא מסתובבת כל היום ומתגעגעת. אבל לפעמים משהו קטן תופס אותי בלי הכנה. הפעם זה היה ממרח.
שמתי את הצנצנת על השיש ואמרתי שבסוף השבוע אפתח אותה. כמו שאני אומרת על הרבה דברים. הפעם באמת פתחתי.
הם ביקשו פנקייקים
באותו בוקר הילדים רצו פנקייקים. כבר הכנתי את הבלילה כשנזכרתי בצנצנת. הוצאתי אותה, ולידה גם קצת חלווה מהקופסה. את הקפה השארתי ליד הכוס שלי.
הבת שלי שאלה מה הבאתי. אמרתי לה שזה משהו שהייתי אוכלת כשהייתי קטנה. היא הסתכלה על הפנקייק שלה, ואז על הצנצנת. מבחינתה, לא היה שום צורך בסיפור ארוך. היא רצתה לטעום.
אני לקחתי פרוסת לחם. התחלתי למרוח, ופתאום מצאתי את עצמי עושה בדיוק את אותה תנועה שזכרתי. מושכת את הסכין עוד קצת כדי שלא תישאר פינה ריקה. הבת שלי כבר מרחה על הפנקייק.
לא ככה אני זוכרת, אבל ככה היא אוהבת
התיישבתי לידה. אצלי זה היה לחם עם שוקולד. אצלה פנקייק. רציתי להגיד לה איך אני הייתי אוכלת, ואז הבנתי שהיא בכלל לא שאלה איך נכון לאכול. היא מצאה דרך משלה.
סיפרתי לה שבבית של ההורים שלי הייתי לפעמים מכינה פרוסה וחוזרת להכין עוד אחת. היא שאלה אם סבתא הייתה מרשה. עניתי שסבתא תשמח מאוד לענות על השאלה הזאת בעצמה.
שלחתי לאמא תמונה של שתי הצלחות. לא ניסיתי לסדר אותן יפה. על שלי הייתה פרוסה, על של הבת שלי היה פנקייק שחסר בו ביס. כתבתי לה שהשחר הגיע עד לשולחן שלנו. פתאום היה לי משהו קטן לספר לה שלא היה קשור להסעות, לשעות או למתי ניפגש.
מה נשאר על השיש
אחרי ארוחת הבוקר הילדים קמו לעניינים שלהם. אני נשארתי עם הקפה, לקחתי חתיכת חלווה והסתכלתי על הצנצנת. לפני רגע היא הייתה בשבילי זיכרון. עכשיו היא הייתה גם הדבר שהבת שלי ביקשה לשמור לפנקייק הבא.
לא שמתי אותה בחזרה בתוך הקופסה. סגרתי והנחתי במקום הרגיל של הממרחים. לא כי החלטתי לבנות לנו מסורת חדשה. פשוט כי ידעתי שנפתח אותה שוב.
אני עדיין אוהבת את הפרוסה שלי, מרוחה עד הפינות. הבת שלי אוהבת את הפנקייק שלה. באותו בוקר שתינו ישבנו ליד אותה צנצנת, וזה היה מספיק.