בהתחלה לא הייתה בעיה
יש משהו שאני אף פעם לא מבינה: למה דווקא הביס האחרון הופך לעניין? רגע לפניו כולם אוכלים בלי לחשוב. יד נכנסת לצלחת, עוד יד נכנסת, אף אחד לא סופר. ואז נשאר אחד, ופתאום כולנו מנומסים.
זה קרה לנו בפארק. היינו שלושה חברים, ישבנו יחד, ואני הוצאתי שקית ביסלי ושפכתי לצלחת חד-פעמית. רצינו משהו לנשנש, לא אירוע. דיברנו, צחקנו, והצלחת עמדה באמצע.
בהתחלה הידיים עבדו מצוין. אני יכולה להעיד על עצמי שלא חיכיתי להזמנה מיוחדת. גם השניים שישבו איתי לא נראו מודאגים במיוחד ממה יחשבו עליהם. בתוך דקה כמעט הכול נעלם.
ואז נשאר אחד
ביסלי אחד. באמצע הצלחת. לפני רגע היה לו קהל של חברים מסביב, ועכשיו כולם נטרפו והוא נשאר לבד.
ושתבינו, אצלנו ביסלי זה עניין. אנחנו חיים בחו"ל. זה לא משהו שאנחנו פשוט מכניסים לעגלה בכל קנייה בסופר. כשמגיעה חבילה עם חטיפים מהארץ, ישר כותבים לחברים שיש מה לפתוח. הפעם מישהו חשב עלינו ושלח, ואני הבאתי לפארק. כנראה שבגלל זה הסתכלנו על הביסלי האחרון כאילו הוא קצת יותר מביסלי.
הסתכלתי עליו. אחר כך הסתכלתי על החברים שלי. הם הסתכלו עליו, ואז מצאו משהו חשוב מאוד להסתכל עליו בצד השני של הפארק. פתאום היה הרבה מה לראות שם.
כמובן שרציתי לקחת. לפני דקה אכלתי בקצב שלא השאיר הרבה מקום לנימוסים. אבל את האחרון? זה כבר היה משהו אחר. לא רציתי להיות זאת שלוקחת את האחרון. כנראה שגם הם לא רצו.
מנומסים מאוד, שבעים קצת פחות
המשכנו לדבר, אבל מדי פעם העיניים שלי חזרו לצלחת. גם שלהם. הביסלי נשאר שם דקות ארוכות, מיותם, בזמן ששלושה אנשים עשו כמיטב יכולתם להוכיח שהם בכלל לא צריכים אותו.
היה משהו מצחיק בזה. כל מה שהיה צריך כדי שניקח צעד אחורה היה חטיף אחד קטן. לא שאלה קשה, לא החלטה חשובה. ביסלי.
בשלב מסוים כמעט לקחתי אותו. כבר זזתי קצת קדימה, ואז אחד החברים שלי הסתכל על הצלחת, ואני העמדתי פנים שהתכוונתי רק לסדר את המפית. מאוד משכנע. לפחות בעיניי.
מישהו אחר פתר את זה
ואז הגיע שחף.
עד אותו רגע לא שמתי לב אליו. הוא התקרב, חטף את הביסלי האחרון והתרחק לפני שמישהו מאיתנו הספיק לעשות משהו. בלי "קחו אתם" ובלי לחכות שיציעו לו שוב.
שלושתנו הסתכלנו על הצלחת הריקה. הייתה שנייה של שקט, ואז התחלנו לצחוק. דקות שלמות שמרנו זה לזה על הביסלי הזה, ובסוף הוא לא הלך לאף אחד מאיתנו.
אספתי את הצלחת ואת האריזות. עכשיו כבר באמת לא נשאר מה לחלוק.
בדרך החוצה עוד דיברנו על השחף. מתוך כל החטיפים הישראלים שהבאתי למפגש בפארק, דווקא הביסלי האחרון עשה את הסיפור. אנחנו נשארנו מנומסים. השחף נשאר עם הביסלי.