תמיד מיהרתי להיכנס לאוטו
בסופי שבוע של סקי, הייתי נשאר על המסלול עד שהרגליים כבר ביקשו שאפסיק. עוד ירידה אחת, ואז באמת אחרונה. הייתי מגיע לאוטו עייף ומרוצה, מוריד את הנעליים הכבדות ומתחיל לחשוב על הדרך הביתה.
אלה היו ימים טובים. אבל דווקא בסוף שלהם, כשההר עוד מולי וכל מה שעשיתי במשך שעות מתחיל לשקוע, הייתי ממהר לסגור את הדלת ולנסוע. את הקפה הייתי משאיר לאחר כך.
קניתי לעצמי את מארז הקפה כדי לשנות את הסוף הזה. פינג'אן, גזייה ניידת, קפה רגיל וקפה עם הל, חלווה ושתי כוסות זכוכית קטנות. לא הייתי צריך שמישהו יצטרף אליי. רציתי קפה לעצמי, לפני הנסיעה.
עוד לפני שהתיישבתי במושב
בדקתי מראש את הוראות הציוד ואת כללי המקום. הכנתי גם תרמוס כגיבוי, ליום שבו אי אפשר להשתמש בגזייה בבטחה.
באותו סוף שבוע, אחרי שעות של גלישה, חזרתי לאוטו ולא נכנסתי אליו מיד. הנחתי את הציוד בצד והחלפתי נעליים. במקום המותר והמתאים בחוץ, ליד האוטו ולא בתוכו, הכנתי לעצמי קפה בפינג'אן לפי ההוראות.
בחרתי הפעם בקפה עם הל. כשהריח הגיע, כבר לא חשבתי על הפנייה הראשונה בדרך הביתה. הסתכלתי על ההר וחיפשתי בעיניים את המסלול שבו גלשתי קודם. מהחניה הוא נראה אחרת לגמרי.
הירידה האחרונה כבר לא הייתה הסוף
מזגתי לאחת הכוסות ולקחתי חתיכה קטנה של חלווה. הכוס השנייה נשארה בציוד. הפעם הייתי לבד, וזה היה בדיוק מה שרציתי.
שתיתי לאט. נזכרתי בירידה שהלכה לי טוב ובזאת שבה איבדתי שיווי משקל וצחקתי על עצמי. כל היום רציתי להספיק עוד מסלול. עכשיו לא רציתי להספיק שום דבר.
כשסיימתי, כיביתי וסידרתי את הציוד לפי ההוראות, אספתי הכול ורק אז נכנסתי לאוטו. לא גלשתי יותר שעות ולא נסעתי למקום חדש. פשוט נתתי לעצמי עוד כמה דקות בסוף.
מאז, בדרך לסקי, אני חושב גם על הקפה שאחריו. מבחינתי, זה מה שהפך סוף שבוע טוב למושלם.