הצום נגמר קצת אחרי השקיעה, ובמשך רגע אף אחד במטבח לא אמר כלום. אז חמותי, שהגיעה לחג, פתחה את המארז שהגיע אחר הצהריים והניחה את החלווה על השולחן.
בארץ, חלווה היא מה שאוכלים בסוף יום ארוך, עם משהו חם בכוס קטנה. כאן קשה למצוא כזו שטעמה נכון. זו הייתה חלווה וניל מסולסלת של הר ברכה, רכה ובהירה, והיא התפרקה לסרטים דקים כשהיא העבירה בה מזלג.
אכלנו לאט, עם קפה טורקי, עומדים סביב השיש. הילדים שאלו למה לוקח כל כך הרבה זמן לאכול משהו כל כך קטן. היא אמרה שככה אוכלים את זה. חתיכה אחת, מחכים, ועוד אחת.
זה לא היה ערב גדול. אבל הרגשנו שהחג הגיע אלינו מעבר לים, ושמישהו חשב לשלוח את הטעם שהולך איתו.